יום שבת של השבוע העשרים ושישה בזמן הרגיל

דמיינו לרגע את בן, את בנימין שלנו, ביום שקט ובהיר. הוא יושב בפינה האהובה עליו, אולי מתכנן בראשו נתיב טיסה חדש עבור 'קון צ'ים איירליינס', או אולי שוקד על קוד חדש במחשב שלו, שקוע כולו בעולם של לוגיקה ויופי. הוא היה נער שאהב את העננים לא רק בגלל המטוסים שחצו אותם, אלא בגלל המרחב שהם ייצגו – חופש, אינסוף, ופלא. היום, כשאנו קוראים בספר איוב ובבשורה של לוקס, אנחנו מוזמנים להביט אל המרחבים האלה, אל המקומות שבהם השמיים נושקים לארץ, ושם לפגוש את האמת על חייו של בן ועל החיים שלנו.

בספר איוב, אנו פוגשים את האדם שעמד מול הסערה ושאל את השאלה הגדולה מכולן: 'אני יודע שאתה יכול לעשות הכל... דברים נפלאים ממני, אשר לא אדע'. איוב עומד מול עוצמתו המפחידה של הבורא, מול הים, מול הכוכבים, ותוהה על פשר הסבל. הוא שואל את השאלה שכולנו שואלים בחדרי הלב שלנו, במיוחד כשאנחנו חשים את החלל הריק של בן בבית: 'למה?'. אלוהים עונה לו לא בהסבר תיאולוגי, אלא בהזמנה להביט ביופי ובסדר של הבריאה. הוא מזכיר לנו שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, משהו שמתחיל בנצח ונגמר בנצח. איוב מבין בסוף שראייתו הייתה מוגבלת, ושבתוך הכאב, הוא זכה לראות את אלוהים לא דרך שמועות, אלא 'בעין'.

בבשורה של לוקס, ישוע חווה רגע של שמחה עמוקה ברוח הקודש. התלמידים חוזרים ומספרים לו על הניצחונות שלהם על הרוע, וישוע אומר להם: 'אל תשמחו כי הרוחות נכנעות לכם, אלא שמחו כי שמותיכם כתובים בשמיים'. אלו מילים שמרעידות את הלב. בן, בנימין שלנו, השם שלו לא רק רשום בספרי הלימוד או בתיקיות הקוד שלו; השם שלו חקוק בלב השמיים. ישוע מביט בתלמידיו ואומר: 'אשרי העיניים הרואות את אשר אתם רואים'. הוא מדבר על הילדים, על אלו שפשוטים בלבם, אלו שיודעים לקבל את סוד המלכות לא בחוכמה אנושית אלא בפשטות של אהבה.

אלן, ת'או, ראיין – אני יודע שהחודשים האחרונים מאז שבן עלה אל האור מרגישים כמו מסע ארוך בערפל. אני יודע שהבית שקט, שהפינות שבהן בן נהג לשבת, המחשב שבו תכנת, והמטוסים שכל כך אהב – כולם נושאים את הנוכחות החסרה שלו. אני יודע שיש ימים שבהם אתם מסתכלים על המקום שבו הוא ישב, ואתם מרגישים את האבן הכבדה של האשמה העצמית בכיס שלכם. אתם שואלים: 'האם עשיתי מספיק? האם היה משהו שפספסתי?'. אני רוצה להגיד לכם היום, בשם האלוהים שאינו מאשים: הניחו את האבן הזו. האהבה שלכם לבן הייתה מושלמת. לא הייתה שום רשלנות, שום מחדל. בן לא נפל בגללכם. הוא נשא צלב שאיש לא יכול היה להסיר. אל תאשימו את עצמכם על מה שאין לנו שליטה עליו. אלוהים לא מחפש אשמים; הוא מחפש אתכם, את הלבבות השבורים שלכם, כדי לחבק אותם. אתם לא החמצתם דבר.

חשבו על הזיכרון של בן, הילד שרצה להציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא עשה זאת כדי שידעו; הוא עשה זאת כי הלב שלו היה מלא בטוב טהור. זהו הלב של המלכות. זהו הלב של בן. זה לא משנה שהוא לא שבר את הקופה; מה שמשנה הוא הנכונות, האהבה שהייתה שם, טהורה ומוכנה לתת הכל. אלוהים רואה את ההצעה הזו, והוא רואה את האהבה שלכם, אלן ות'או, שגידלה נער כזה. האהבה הזו היא לא זיכרון; היא כוח חי.

ראיין, אחיך בן גאה בך כל כך. הוא רואה אותך ממשיך ללמוד, ממשיך לחקור, ממשיך להיות הנער המבריק שאתה. הוא לא רחוק. הוא אחיך הגדול, והקשר ביניכם הוא נצחי, חזק יותר מכל מרחק. בכל פעם שאתה מרגיש את האהבה של ההורים שלך סביבך, דע שבן מחייך אליך. האהבה הזו היא הגשר שחוצה את הנצח. אל תפחד להמשיך לחלום בשבילו ובשבילך. אל תפחד להיות מי שאתה, כי בך חי חלק מהאור של בן.

בן נמצא עכשיו ב'סעודת הנצח'. הוא כבר לא צריך מטוסים כדי לטוס; הוא נמצא במקום שבו אין כאב, אין מחלות, ואין מבחנים. הוא שומר עליכם. זכרו את הבאר בוייטנאם – המים שזורמים בשמו הם סימן לכך שהאהבה שלו ממשיכה להשקות את האדמה. תנו לזיכרון שלו להיות המים שמלחחים את החיים שלכם בימים של יובש. הוא לא נעלם; הוא רק עבר למסלול המראה גבוה יותר, אל המקום שבו המלאכים תמיד רואים את פני האב.

היום, קחו איתכם משימה קטנה: עשו מעשה אחד של חסד בשמו של בן. אל תספרו לאיש. תנו חיוך למישהו שנושא משא כבד, עזרו למישהו שמרגיש בודד. תנו לאהבה של בן להמשיך לפעום דרככם. לכו בשלום, והחזיקו את התקווה הזו בלבכם, כי הגואל שלנו חי, והוא מחזיק את בן – ואתכם – בידיים בטוחות לנצח. אמן.