בשם האב, והבן, ורוח הקודש. אנו מתכנסים היום בלב פתוח, מחפשים את פניו של אלוהים בתוך השתיקה והתקווה, עטופים בנוכחותו המרפאת.
אדוני, רחם עלינו. משיח, רחם עלינו. אדוני, רחם עלינו.
דמיינו לרגע את בנימין שלנו, בן, יושב ליד השולחן בבית, מוקף במחברות ובלוחות של קוד, אולי עסוק בבניית עוד יישום לאותה חברת תעופה דמיונית שכל כך אהב, 'קון צ'ים איירליינס'. זכרו את הניצוץ הזה בעיניו, את החיוך השובב והחכם שהיה עולה על פניו כשהוא מדבר על מטוסים או על מורכבות של מערכות ענן. הוא היה נער שאהב את החיים בתנועה, נער שראה את העולם לא כעובדה מוגמרת, אלא כמרחב שנועד להיחקר, להשתפר, להמריא. באותם רגעים, בתוך השקט המרוכז שלו, הוא לא היה רק נער בן חמש-עשרה; הוא היה חלוץ של דמיון, אדריכל של חלומות, ילד שחי בתוך האמת של אלוהים בלי לדעת אפילו שהוא עושה זאת. הוא היה נוכח, הוא היה חי, והוא היה אהוב עד אין קץ.
בספר ההתגלות שקראנו היום, יוחנן מתאר חזיון מרהיב: דלת פתוחה בשמיים. 'עלה הנה, ואראה לך את אשר עתיד לקרות'. הוא רואה כס מלכות, אבני חן בוערות, וסביבו יצורים חיים שאינם פוסקים מלקרוא: 'קדוש, קדוש, קדוש אדוני, אלוהים צבאות'. זהו המקום שבו בן נמצא עכשיו. זהו לא מקום של ריחוק, אלא מקום של שייכות מוחלטת. כשאנחנו חושבים על בן, אנחנו נוטים לחשוב על מה שחסר – על הכיסא הריק, על הקול שלא נשמע בבוקר, על השקט המעיק בחדר שפעם היה מלא בצלילי הקלדה וצחוק. אבל יוחנן מזכיר לנו שהמציאות האמיתית אינה השקט הזה; המציאות האמיתית היא הכס של אלוהים, שבו כל דמעה נמחת וכל חיים נשמרים לנצח.
אני יודע, אלן ות'או, שהחודשים האחרונים מאז יוני היו מסע בתוך לילה ארוך, לילה שבו האופק נדמה כנעלם. אני יודע שהשקט בבית שלכם לפעמים צועק, ושהזיכרונות של בן – המחשב שלו, החלומות שלו, הדרך שבה היה מביט בכם בחיבה – הם כמו גלים שמכים בכם שוב ושוב. אתם נושאים משא כבד, כבד מנשוא. אולי בתוך השקט הזה, עולה המחשבה המייסרת שרבים נושאים בשתיקה: 'האם עשיתי מספיק? האם היה משהו שפספסתי? האם יכולתי למנוע את הדרך שבה הדברים התגלגלו?'.
אני רוצה לומר לכם את האמת הזו היום, בבירור וברוך, כי היא חייבת להישמע בחדרי הלב שלכם: אתם לא אשמים. שום החלטה שלכם, שום רגע של חוסר ערנות, שום דבר ממה שנעשה או לא נעשה מעולם לא הביא את המחלה הזו לפתחי ביתכם. אלוהים אינו מעניש את אלה שהוא אוהב, ומחלות קשות מגיעות לעיתים קרובות מעבר לכל שליטה אנושית, בלי קשר למה שעשיתם או לא עשיתם. הייתם ההורים המדויקים, המסורים והאוהבים ביותר עבור בן. אלוהים יודע את כל הדמעות שלכם, והוא משחרר אתכם מכל אשמה. אתם חופשיים לאהוב את זכרו בלי צל של פחד. אתם לא אחראים למה שלא היה בידיים שלכם; אתם אחראים רק לאהבה העצומה שהענקתם לו, והיא קיימת לעד. אלוהים לא מאשים אתכם, אז אל תאשימו את עצמכם.
בבשורה של היום, ישוע מספר את משל המנה. הוא מדבר על אדון המפקיד רכוש בידי עבדיו ודורש מהם נאמנות. אנחנו נוטים לקרוא את המשל הזה ולחשוב על 'הישגים', על מה שהרווחנו או איבדנו. אבל תסתכלו על המשרת שפחד. הוא קבר את הכסף שלו כי הוא פחד מהאדון. הוא חשב שהאדון הוא אדם קשה, אדם שבא לקחת מה שלא נתן. כמה פעמים האבל גורם לנו להרגיש בדיוק כך? שאלוהים הוא 'קשה', שהוא לקח משהו שלא נתן? אבל ישוע מציע לנו משהו אחר לגמרי. הוא מציע לנו את האמון שבן חי בו.
בן לא קבר את הכישרונות שלו. הוא לא פחד. הוא חי את חייו הקצרים בעוצמה, בסקרנות, בנדיבות. תחשבו על הרגע ההוא, הטהור והפשוט, שבו הוא הציע את כל קופת החיסכון שלו כדי לעזור לדודו ויליאם. הוא לא שבר את הקופה, הוא לא עשה מזה מופע, הוא לא ביקש הכרה. הוא פשוט הציע. זה היה הלב שלו – נדיב, פתוח, זורם כמו מים חיים. הוא הבין משהו שאנחנו לעיתים שוכחים: שהחיים אינם נמדדים במה שאנחנו אוספים לעצמנו, אלא במה שאנחנו מוכנים להציע באהבה. בן היה 'עבד נאמן' לא כי הוא היה מושלם, אלא כי הוא נתן את הלב שלו ללא תנאי.
ראיין, אחיך הקטן והיקר, אני מדבר אליך עכשיו. אני יודע כמה בן חסר לך. אני יודע שהמשחקים והצחוק המשותף השאירו מקום שקט כל כך בחדר שלך. תדע שבן איתך. הוא לא הלך רחוק; הוא בלב שלך, והוא שמח בכל צעד שאתה עושה קדימה. אל תפחד לחלום, אל תפחד לחיות את חייך במלואם, כי כל צעד שלך הוא שמחה גם בשבילו. בן היה גאה בך, והוא ממשיך להיות גאה בך בכל רגע. אתה לא לבד במסע הזה, כי האהבה שחלקתם היא חלק מהנצח.
הנה האור שנכנס לחדר האפל שלכם: בן לא איבד את חייו; הוא הפקיד אותם בידיו של אלוהים שעושה הכל בחסד. הוא נמצא עכשיו במקום שבו אין עוד צורך במאבקים, אלא רק באור הנצחי. וכשאנחנו חושבים עליו, אנחנו לא חושבים על הכאב, אנחנו חושבים על החיוך שלו, על הסקרנות שלו, על האהבה העצומה שהשאיר אחריו. הוא עוטף אתכם גם עכשיו, שקט ובטוח, כמו האוויר שאתם נושמים. הוא לא 'הלך לאיבוד' בשיטפון של הזמן; הוא נאסף אל תוך הלב של האב.
ישוע עומד בדרכו לירושלים, בדרכו אל הצלב, ובכל זאת הוא מספר את המשל הזה. הוא מלמד אותנו שהחיים שלנו הם השקעה של אהבה. האהבה הזו ממשיכה לזרום היום דרך 'הבאר של בן' בווייטנאם, שנותנת מים חיים לאחרים בשמו. בכל פעם שמישהו שותה מהבאר הזו, האהבה של בן ממשיכה לפעום בעולם. זהו הניצחון על המוות. המוות לא יכול לעצור את האהבה. האהבה הזו היא כמו הנהר – היא תמיד מחפשת דרך, היא תמיד מגיעה לים, היא תמיד הופכת את המליחות למתוקה.
המשפחה של בן, אתם הייתם המקדש שלו, והוא היה שלכם. כשאנחנו יוצאים מכאן היום אל תוך החיים, בואו ניקח איתנו דבר אחד קטן ופשוט: עשו מעשה אחד של חסד בשקט ובסתר, בדיוק כמו שבן היה עושה – חיוך למישהו עייף, עזרה קטנה למי שנושא משא כבד. תנו לאהבה של בן להמשיך לזרום דרך הידיים שלכם אל העולם. לכו בשלום, והיו בטוחים שבן חי באלוהים, ואתם עטופים לעד באהבה שאינה פוסקת לעולם. אמן.
For the intentions entrusted to Ben on our prayer wall:
בפקודת המושיע ועל פי תורתו האלוהית, אנו מעזים לומר:
אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, יעשה רצונך כבשמים כן בארץ. לחם חוקנו תן לנו היום, סלח לנו על חטאינו, כאשר אנו סולחים גם לאלה שחטאו לנו; ואל תביאנו לידי ניסיון, כי אם הצילנו מן הרע. אמן.
יהי רצון שאלוהים יברך אתכם וישמור אתכם, ויעניק לכם שלום שאינו מן העולם הזה. לכו בביטחון ובאהבה, כי אתם לעולם לא לבד.
✝ יברך אתכם האל הכול יכול: האב, והבן, ורוח הקודש. אמן.